פסק-דין בתיק ת"א 43459-10-11

בפניי תביעה למתן צו עשה קבוע, להורות לנתבעת 1 לבטל את הודעתה למשרד החינוך, לפיה התובעת לא עמדה בחובותיה האקדמיות ומשכך איננה זכאית לתעודת בוגר הוראה. סעד נוסף המבוקש בתובענה הינו, לחייב הנתבעות בהפרשי שכר בסך של 37,645 ש"ח שקוזזו, משכרה של התובעת בשל ההודעה שניתנה.

התובעת לא כללה את משרד החינוך כנתבע בתובענה.

ביום 13.12.2011 הוריתי לצדדים להתייחס לשאלת הסמכות העניינית של בית משפט זה לדון בתובענה, בשים לב למהות הסעד העיקרי הנדרש בתובענה. הצדדים הגישו בהתאם את תגובתם להחלטתי. לטענת התובעת, לבית משפט זה סמכות לדון בתובענה. טענה זו לא נתמכה באסמכתאות כנדרש. מנגד, הנתבעים 1 ו-2 עותרים לדחיית התובענה על הסף, הן בשל חוסר סמכות עניינית והן בטענה שהנושא אינו שפיט מכוח הוראת סע' 33 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973. 

מכאן שיש צורך להכריע בשאלת הסמכות העניינית.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובתגובות הצדדים החלטתי להורות על מחיקת התובענה.

דומה כי אין מחלוקת שבית משפט השלום מוסמך ליתן סעד הצהרתי או צו עשה מכוח סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984 (להלן: " חוק בתי המשפט").

ככלל,  הסמכות העניינית הולכת אחרי הסעד ולא על פי מהות הסכסוך (ראו רע"א 7551/00 פוקס נ' קצלנבוגן [פורסם בנבו]).

סעיף 51 (א) (2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד- 1984 מסמיך את בית משפט השלום לדון בתובענות אזרחיות שסכומן אינו עולה על 2,500,000 ש"ח. כאשר הסעד לא ניתן להערכה כספית, הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיורית לפי סעיף 40 (1) לחוק בתי המשפט.

הסעד בגין צו עשה הוא הסעד העיקרי. ככול שהתביעה לסעד העיקרי תידחה, ממילא יתייתר הצורך בדיון בסעד הכספי. לכן, הסעד הכספי נלווה לסעד העיקרי, תלוי בו, ואינו עומד לבדו.

כאמור, במקרה דנן, עותרת המבקשת לסעד עיקרי של צו עשה קבוע להורות לנתבעת 1 לבטל את הודעתה למשרד החינוך. המדובר בזכות שלא ניתן להעריך את שוויה הכספי. הסעד המשני (הכספי) הינו נגזרת של הסעד העקרי, שאין חולק כי הוא בסמכותו של בית משפט השלום. סבורני כי בשל השוני בסמכות העניינית בין הערכאות, הרי שהיה על התובעת לפצל בין הסעדים. משלא הוגשה בקשה לפיצול סעדים, הרי שהסמכות לדון בסעד העיקרי נתונה לבית משפט מחוזי, וזאת כאמור מכח סמכותו השיורית (ראו רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שוורץ [פורסם בנבו]).

התלבטתי באם להורות על העברת התובענה לבית המשפט המחוזי, לנוכח הוראות סעיף 79 לחוק בתי המשפט, והחלטתי שבנסיבות העניין לא לעשות כן ולהסתפק בסעד של מחיקת התביעה וזאת על מנת לאפשר לתובעת לכלכל צעדיה ובהתאם לכך להגיש מחדש [במידת הצורך] את התביעה הנכונה, בפני בית המשפט המוסמך לדון בה.

לאור החלטתי לא מצאתי מקום לדון בשאלה האם הסעד נופל בגדרו של סע' 33 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973.

באם תחליט התובעת להגיש תביעה נוספת כנגד מי מהנתבעות, היא תישא בהוצאות כל אחת מהנתבעות, בגין הליך זה, בסך של 2,000 ש"ח.

מכל המקובץ - אני מורה על מחיקת התביעה והחזר אגרה בהתאם לתקנות.

המזכירות תשלח עותק ההחלטה לצדדים, בדואר רשום ובצירוף אישור מסירה.

ניתנה היום,  כ"ח שבט תשע"ב, 21 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: